2011 – Peace Project – Desteni I Process – חינוך לשלום חלק א’ – הפרוייקט של דסטיני

המאמר הבא נכתב כעבודת סיכום בקורס “חינוך לשלום” של ד”ר הלל וורמן

“ואהבת לרעך כמוך”. ויקרא

“היה השינוי שאתה רצה לראות בעולם”. מהטמה גהנדי

 “לא יצוין דבר בעולם, וגם לא מחוץ לעולם, שיוכל להיחשב לטוב בלא הגבלה, אלא הרצון הטוב בלבד”.     עמנואל קאנט

“A human being is a part of a whole, called by us – universe, a part limited in time and space. He experiences himself, his thoughts and feelings as something separated from the rest… a kind of optical delusion of his consciousness. This delusion is a kind of prison for us, restricting us to our personal desires and to affection for a few persons nearest to us.” Albert Einstein

                                                                                                          

חינוך לשלום על-פי שטיינברג

בעזרת מאמרו של שטיינברג, אציג רקע על תחום החינוך לשלום. לטענתו לכל תחום מדעי החברה ובפרט לתחום החינוך לשלום ישנה בעיה מעצם הקונפליקט התמידי בין האקדמיה המתיימרת להיותה נטולת פניות וערכים, ובין התמיכה הבלתי נמנעת, בגישות או רעיונות מסוימים, על בסיס סובייקטיבי, עד כדי לקיחת צד במחלוקות פוליטיות

בתחום החינוך לשלום ישנה הטיה והפליה ספרותית, אשר באה לידי ביטוי בכך שספרות המעוגנת בגישתו של הובס לפתרון סכסוכים, או בתיאוריות ‘ריאליסטיות’ אחרות, זוכה להתעלמות אקדמאית בלימודי החינוך לשלום, זאת מאחר והטענה של גישות אלו מבוססת על כך שמניעת/פתרון סכסוכים מחייב את ניצול כוח ההרתעה באמצעות שימוש בכוח. בעוד שלעומת גישות ‘ריאליסטיות’ אלו, גישות ‘אידיאליסטיות’ זוכות להכרה וייצוג באקדמיה ללא בחינה ביקורתית. על ידי הבחנה זו האקדמיה למעשה כופה את הגדרתה ל”צדק חברתי” ומכתיבה אילו קולות ישמעו ואילו ינודו. שטינברג מכוון לכך שאין זה הקול של האקדמיה שאנו שומעים, אלא קולם של בעלי אינטרסים פוליטיים-כלכליים אשר משיגים נראות וייצוג אקדמי בעזרת מניפולציות כלכליות כגון תרומות ומענקים אשר מופנים על המערכת.

לטענתו של שטיינברג, הטיה זו של האקדמיה בתחום החינוך לשלום מאפשר פתח להתערבות פוליטית אשר יוצרת עיוותים מכוונים, וכך נפגעת האמינות והיושרה של תחום. הוא מביא במאמרו כדוגמא מקרה בו ארגונים פילנתרופיים כמו “Ford and McArthur foundations” תרמו לפיתוח קורסים ותוכניות מחקר העוסקים בפתרון סכסוכים באוניברסיטאות רבות בארה”ב, תהליכי תרומה וסבסוד אלו מעמיקים את הקשרים בין מהלכים הכלכליים-פוליטיים לבין הפעילות האקדמית בתחום החינוך לשלום.

מתוך ביקורת זו שחושפת הטיות פוליטיות ואינטרסים חבויים שמסתתרים מאחורי החזות התמימה של החינוך לשלום, אפשר להניח שתחום זה, כפי שהוא מיושם כיום, למעשה פועל כמשמר מצב קיים, ומתוך כך אינו מציע פיתרון מעמיק שיכול לפתור את הבעיות והסכסוכים הקיימים בעולם. שימור המצב הקיים הוא האינטרס של בעלי הכוח, הן הכוח הפוליטי והן הכלכלי, וזה מסביר את ההתעלמות הגורפת מהגישות הריאליסטיות, שכן הן עלולות לסכן את בעלי הכוח, שאינם מעוניינים במרד אזרחי או כל שינוי שורשי שעשוי להפוך את היוצרות.

אני מוצאת כי תחום החינוך לשלום מקושר עם אינטרסים כלכליים בשני מישורים. הראשון הוא שהתחום עצמו הפך לתעשייה רווחית, ומרגע זה הינו בעל אינטרסים כלכליים כתעשייה לכל דבר, בעקבות כך התחום מאבד מאמינותו בחיפוש פיתרון ממשי מכיוון שמתקיימת בעיה של ניגוד אינטרסים. המישור השני שקושר את התחום של חינוך לשלום לאינטרסים כלכליים אשר פוגעים באמינותו של התחום הוא הקשר בין יציאה ממשברים כלכליים לבין מלחמות, השימוש המכוון במלחמות כאמצעי ליציאה ממשברים כלכליים – מכאן התפיסה שמלחמות מעודדות פיתוח כלכלי ובכך משרתות  אינטרסים כלכליים.

ההטיה האקדמית הקיימת לטובת אידיאולוגיה חינוכית מסוימת משפיעה לרעה על תחום החינוך לשלום מבחינות נוספות למעט ההשפעה הפוליטית/חברתית שהצגנו וביקרנו קודם לכן. הגישה הפוסט מודרנית שהופכת לפופולארית מאוד בקרב אקדמאים רבים, כוללת את התיאוריה הביקורתית, ומשתמשת בטרמינולוגיה של זכויות אדם אוניברסאליות, נורמות וערכים אחרים. באימוץ  גישה זו יש ניסיון להגיע לקונצנזוס ‘אובייקטיבי’ באשר לקריטריונים לפיהם נבחין מיהו ‘התוקף’, ‘המדכא’, ‘הקורבן’ ו’העבריין’. ולצידה, הגישה האידיאליסטית ללימודי שלום, שנדמה כי אין עליה ביקורת, כוללת מימדים של פיוס, התנצלות, איזון מחדש של כוח, יחסים וצדק היסטורי. אלא שאלו מבוססים על שיפוט סובייקטיבי ולעיתים קרובות גם על שיפוט פוליטי. הסכנה של השיפוט הסובייקטיבי גדל עם התפשטות התיאוריה הביקורתית, מכיוון שבצורותיה השונות, עלולה זו בקלות להיכנס לתרבות הפוליטית ולפעול בתוכה באגרסיביות תחת ההצדקה כי ברורה ההבחנה בין צדק ואי צדק. חסידי הגישה של התיאוריה הביקורתית מעצימים את שכבות המצוקה והמדוכאים, או לפחות מבקשים לאזן מחדש את הכוח האסימטרי ביחסים. אבל שוב, יחסים שנדונו בהיבט הפילוסופי התגשמו בתחום הפוליטי והפכו להיות חשופים למניפולציות.

להשקפתנו, בין אם מדובר בגישות האידיאליסטיות שזוכות להכרה, ובין אם מדובר בגישות הריאליסטיות שזוכות להדרה, שתי הגישות אינן נוגעות בלקיחת אחריות אישית, אלא מפנות אצבע מאשימה. הגישות הקיימות אומנם מאפשרות דיון, שיפוט וסליחה אך הן עושות זאת מתוך עמדה של נפרדות אשר מתאפיינת בהאשמה מצד אחד ורחמים מצד שני. נקודת ההתחלה של גישות אלו הינה קוטבית מהבחינה של הגדרת ‘אשם’ אל מול ‘קורבן’, ‘צודק’ אל מול ‘טועה’ – הגישה החינוכית של דסטיני, אותה אציג בהמשך טוענת שאין צד אחד אשר אשם יותר מהצד השני, כל עוד כולנו משתתפים בסיטואציה ובמאבק, כולנו אחראיים במידה שווה.

לקיחת אחריות אישית זוהי החוליה החסרה שבלעדיה שום קונפליקט לא יגיע לקצו, מאחר ובלעדיה תמיד נמצא בשורש פתרון הסכסוך את האמונה שמישהו אשם והאחר קורבן, אם נמשיך להאמין שצד אחד גרם לאי צדק כלפי הצד השני, זה רק עניין של זמן עד שיעלה הצורך בגביית המחיר על העוול שנעשה. ומעבר לכך, כל עוד אנו עסוקים בהפניית אצבעות כלפי חוץ, אנו לא מנצלים את הזמן כדי לבחון את עצמנו ולראות היכן אנו יכולים לשנות את עצמנו כדי לשפר את המצב. אנו לא רואים את עצמנו כאדונים בעולמנו לא מוכנים להביט לעצמנו בעיניים בראש מורם, להודות על מעשינו וללמוד מהם לקראת תיקון עצמי.

 הפרויקט של דסטיני זה מציע כלים שמאפשרים לכל צד, ברמה האישית וברמה הקהילתית/מדינית, לקחת אחריות על המצב. גישה זו יוצאת מתוך ההנחה שאנו מסוגלים ליצור שינוי, אך שינוי זה חייב להתחיל בנו, למעשה אנו יכולים לשנות רק את עצמנו. אנו נראה שלקיחת אחריות עצמית מחזקת אותנו על ידי כך שהיא מאפשרת לנו להחזיק בידיעה האישית שאנו אכן מסוגלים ליצור שינוי מאחר ואנו אחראיים למצב, זאת בניגוד לגישה ה”מסרסת” ששמה את האחריות והאשמה בידי האויב ואנו נותרים חסרי אונים. הגישה של דסטיני באה בניגוד לגישה הטוענת שהגאולה תבוא רק כשהאויב יחליט להשתנות, ושלמעשה שום דבר אינו תלוי בנו, שכן זוהי גישה מתסכלת ויוצרת חוסר אונים אשר אם ללמוד מהעבר – חוסר האונים לבדו הוא שיכול להוביל לפעולות איבה, ובכל מקרה מוביל לחיים מתוך תחושת תלות ופחד.

הצגת טיעונים ושאלות בנושא מלחמות ועימותים חברתיים

טולסטוי

אפשרי הדבר שהניסיונות המחקריים למצוא את המפתח לקרב רעיונות של שלום ולהחיל קודים של התנהגות בקרב חברות, נופל בהתעלמות שבגינה חברות פועלות בדרכי אלימות. אנו מנסים למצוא פתרון לבעיה שאיננו עוד מבינים את שורשיה, לפיכך,  כאן המקום לברר את השאלה הגדולה שפתח טולסטוי את חלק א מכרך ג, בספרו מלחמה ושלום: “מה הוליד את המאורע [המלחמה] המופלא הזה?” 

“מאורע המנוגד בתכלית לשכל האנושי ולכל טבעו לטבע האדם“. מלחמה שיצרה מעשי רשע, הונאות, בגידות גנבות, מעשי מרמה, רצח. טולסטוי מניח שמלחמה מנוגדת לטבע האנושי, משמע הטבע האנושי טוב ביסודו.

לדעת טולסטוי אף שהאדם ניחן בטבע טוב ובשכל ישר הוא משתמש בהם רק בחייו הפרטיים, שהם החופשיים. החיים הכפולים של האדם, החיים האישיים והטבעיים למול הישות המדומיינת כגון “שר ההיסטוריה” שבו נבלע ה’אני’ בתוך ולמען אותה ישות גדולה. זהו המצב יוצר את הפרדוקס הבלתי נתפס של חיים אומללים, של אי הסימטריה בין הנדכא למדכא, של מלחמות , הרג או אונס.

טולסטוי טוען שהאדם הינו עבד לתהליכים ההיסטוריים ואינו מסוגל למרות ‘טבעו הטוב’ לצאת מהמעגל המלחמה. הוא מתאר את המציאות המלחמתית כמחלה חברתית היסטורית שאין מנוס ממנה. הגישה של דסטיני מסכימה שאומנם קיימת ‘מחלה’, אך היא אינה חשוכת מרפא – מתוך נקודת התחלה של לקיחת אחריות אישית אנו ניראה שמדובר ב’מחלה’ שאנו יוצרים בכל מעגלי חיינו – הפרדוקס שמתאר טולסטוי בין החיים הפרטיים של אדם לבין חייו כאזרח של ישות מדומיינת מדינית כלשהי – איננו באמת הקיים. אם נביט לעומק הקורה נראה שגם בחיינו הפרטיים אנו מנהלים את אותן מלחמות בשם הישות המדומיינת שאנו מגדירים כעצמינו (האישיות/הדיעות/האמונות/התרבות שלנו), כפי שאנו מנהלים בקנה מידה רחב יותר בשם המדינה כישות מדומיינת. לכן, ההחלמה תתקיים כשנטפל ונדאג לכל רובדי המחלה – עלינו לפתור את הבעיה מהשורש כדי למגר אותה כליל.

איינריך

אותה ישות מדומיינת, נמצאת גם בעולם הכלכלי בדמות תאגידים. ארנרייך מתארת את הפער בין המלצריות לבין הישות המדומיינת כ”תאגיד”, היא מתארת שמטרת עבודתן של המלצריות היא לספק שרות טוב ואדיב, מטרה אשר תואמת את הטבע האנושי, זאת לעומת ההנהלה, שמטרתה הבלעדית היא רווחית-כלכלית, ללא שיקולי ערכים או מוסר, מטרתה להביא כמה שיותר כסף ל”תאגיד”:

טבחים רוצים להכין אוכל  טעים, מלצרים רוצים להגיש אותו בחן, אבל הטעם לנוכחותם של המנהלים הוא אחד ויחיד: לוודא שהכסף זורם לכיסיה של ישות תיאורטית כלשהי , התאגיד, השוכן הרחק בשיקגו או בניו-יורק.

אני מוצאת שגם כאן בדומה לגישתו של טולסטוי ישנה היתממות וחוסר לקיחת אחריות עצמית מלאה. האם מטרת המלצרית היא להגיש בחן או שמטרתה היא להרוויח כסף – הרי ברור שזוהי מטרתה העיקרית, וגם הטבח עומל ועובד כה קשה כדי להרוויח את משכורתו. ההבחנה המובאת כאן אינה כדי להקטין ממצוקת העובדים, אלא כדי לראות שכולנו משתתפים באותם מבנים ותבניות וכל עוד אנו מתקיימים במערכת הנוכחית כולנו, כאחד, יוצרים אותה ופועלים מאותם מניעים הישרדותיים – לכן אין טעם להאשים את המנהלים כי הם לא יוצרים את המערכת לבד אלא כולנו יוצרים אותה ומשתתפים בה יחד.

לפי איינריך כשיש הבדלי מעמדות ישנה תופעת התעלמות וניכור בין המעמדות – התעלמות והצטדקות מצד המעמדות הגבוהים כלפי הנמוכים, כך נוצרות תפיסות עולם כדי לפתור את “המצפון האישי” מצד המדכא. הם יפתרו עצמם באמתלות: העניים מסתדרים טוב אף שאיננו יודעים איך, מבלי לבדוק את הדברים, הם ימשיכו להתעלם מראיית הניצול משום שאלו הפכו להיות לאנשים שקופים אף אם יציבו בפניהם את נתוני השכר העגומים.

לאור המסכנות המודעת והנוראית של העניים שאין “סופרים” אותם במקומות העבודה ובמרחב הציבורי, נשאלת השאלה מדוע האנשים השקופים לא מתקוממים? על כך משיבה אינרייך :”אנשים אמיצים רבים איבדו את האומץ במחנות שבויים, ואולי דבר דומה קורה גם במקומות העבודה האמריקאיים בשכר נמוך“.

השאלה מדוע אין הם מתקוממים נשאלת על ידי אלו שרואים את עצמם מחוץ לתמונה. זו השתתפות בהסרת אחריות עצמי – הלא כולנו חולקים את המציאות הזו יחד ולכן אחראים על המתרחש במידה שווה בין אם אנו אחראים כמשתתפים אקטיביים או כצופים, לכן השאלה היא לעולם מדוע אין הם מתקוממים, אלא מדוע אנחנו לא עושים דבר כדי לשנות את המצב? מדוע אנו לא יוצאים מגדרינו כדי להבטיח לכולם חיים נעימים כפי שהיינו מאחלים לנו ולילדינו? מדוע אנו מאפשרים לסבל להתקיים ומעלימים עין?

בדומה לטולסטוי, איינריך מדברת גם היא על ישות מדומיינת כתאגיד, ובשונה ממנו היא מתעכבת על מלחמת המעמדות לעומת המלחמה הפיזית שמדבר עליה טולסטוי. מלחמת המעמדות של איינריך בה קיימת תופעת ה”אנשים השקופים”, יוצרת מציאות קשה ואף בלתי אפשריים עבור בני המעמד הנמוך, בעוד גם המעמד הבינוני סובל ממנו וכל זאת בשם המעמד הגבוה שעומד מאחורי הישות הדמיונית, התאגיד. הבדלי המעמדות ואורחי החיים השונים בתכלית יוצרים פילוג באנושות, פילוג והפרדה אשר גורמים לנו להיות עיוורים לסבלם של שכנינו, ולכן איננו עסוקים במציאת פתרון אשר יבטיח חיים מכובדים לכולנו.

גורמי המלחמה וניצול החלש

הדוגמאות של טולסטוי ואיינריך מתארים את גורמי המפתח שמאפשרים את שלל הבעיות בעולם – הגורמים הם: נפרדות, אי-שוויון, וחוסר לקיחת אחריות אישית. כל אלו מתקיימים הן ברמה המדינית/חברתית והן ברמה האישית/הפנימית. כל אלו גם יחד הם שמביאים לניצול, להתעללות, להזנחה, להאשמות ולמלחמות – כל פעולות אלו מתקיימות ומוצדקות מתוך אינטרסים אישיים הישרדותיים ללא כל התייחסות לערכי שוויון וצדק חברתי ונוצר מצב בה ערכיות וסולידריות חברתית/קהילתית הן מילות גנאי.

הנפרדות בכללותה נובעת מבעיה של זהות עצמית מוטעית – אנו לא יודעים מי אנחנו, לא כנים עם עצמנו, אנו מאמינים ל’הגדרות עצמי’ מוטעות ומגבילות כלפינו וכלפי סובבינו, למעשה אנו חיים בשקר – “אני לא מכיר את עצמי” – אנו נפרדים מעצמינו – הדיסוננס הזה, יוצר מצוקה פנימית ולרוב אנו מכסים עליה בהשלכתה כלפי חוץ, לכן – עלינו לחשוף עצמנו ולגלותו מחדש כדי שנוכל לקבלו ולגלותו מחדש.

כעת, מרגע שמצאנו את שורש הבעיה אנו יכולים לרקוח תרופה נגדית. שורש הבעיה היא תפיסה מחשבתית שגויה, יצירת הזדהות עצמי שגויה וכתוצאה, אמונה בנפרדות, כאשר תפקוד לפי אמונה זו אשר מוביל לאי שוויון, כוחניות, שליטה וכתוצאה מלחמות, סבל וכאב.

הבלוג הבא יתמקד בפילוסופיה של דסטיני, בפרוייקט החינוך של דסטיני ה- Desteni I process ובפרוייקט הגלובלי ה- Equal money system כפתרונות ממשים וברי יישום לכל התחלואות המדוברות. כדי לשים קץ אחת ולתמיד במלחמות הפנימיות והחיצוניות שאנו חויים בחיינו.

מקורות

טולסטוי, ל.נ.  מלחמה ושלום. מרוסית: לאה גולדברג ‫    מרחביה : ספרית הפועלים, 1953.

ארנרייך, ב . כלכלה בגרוש : איך (לא) להצליח באמריקה. מאנגלית: אסף שור. תל אביב : בבל, תשס”ד 2004.

Steinberg, G (2006) The Thin Line between Peace Education and Political Advocacy: Toward a Code of Conduct. In Iram, Y. Wahrman, H and Gross Z. Educating toward a Culture of Peace

http://www.desteni.co.za

http://www.desteniiprocess.com

http://www.equalmoney.com

Advertisements
This entry was posted in Uncategorized and tagged , , , , , , , , , , , , , , , . Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s